מכירים את המקומות בהם העדפתם לברוח ממשהו? להתעלם או סתם לא להתייחס בתקווה שאם לא נתייחס זה יעלם ?
במסעות, בקבוצה אינטימית נעבור ביחד במרחב בטוח, מחבק אוהב ומכיל תהליך שבו נתחבר ללב שלנו, נמצא את הרכות והאומץ להוריד הגנות, מחסומים,נתחבר לאותנטיות ונתמסר לתהליך. הריפוי, נרפא את הלב, נפגוש כאבים,פחדים מכאובים שמנהלים אותנו ביום יום, נשחרר, נסלח,נרגיש, נתרגש נכיר ונפגוש את עצמנו מקרוב נשחה ביחד במרחב של אהבה מרפאה ונתחבר לאהבה עצמית ומשם לאהבה אינסופית ונתאהב בעצמנו קצת יותר…, נתחבר לכח החיים ולאש התשוקה שבוערת בנו, נלמד איך להקשיב וללכת בעקבות הלב והאינטואיציה שלנו , איך לחיות ממקום אותנטי, אמיתי, פתוח ואוהב ומשם להגשים את עצמנו באומץ ותשוקה בכל הרמות.
במהלך המסע של חיי טסתי לניו יורק, אחרי שפיטרו אותי ממשרד עיצוב בו עבדתי, יותר נכון עבדתי תהיתי מתי חיים פה? אם כל היום אני תקועה בין 4 קירות, אלוהים שמע את תפילותי ופיטרו אותי! באותו רגע של כיווץ, גם נשמתי לרווחה. באותו הרגע עלתה לי השאלה, מה הכי בא לי לעשות? והתשובה היתה, לטוס לניו יורק לחברה שלי שגרה שם תקופה. ארזתי את עצמי, נפרדתי לשלום וטסתי לעיר הגדולה להגשים חלום. (תמיד אפשר להפוך לימון ללימונדה) אחרי תקופה, ידעתי שהגיע זמני לחזור,נפרדתי מהחבר שלי שם ואפילו חיכו לי עם עבודה שווה במיוחד- מפיקת ארועים חזרתי לארץ והפחד התחיל לחלחל ( לא הבנתי את זה אז, רק הבנתי שאני מרגישה חוסר נוחות, לא מוצאת את עצמי, הרגשתי בעבוע פנימי וחוסר שקט תמידי ובמקום להסכים לפגוש אותו… מצאתי דרך מפלט! שכנעתי את עצמי שהחבר האמריקאי שעזבתי בניו יורק הוא אהבת חיי, לשניה אפילו האמנתי לעצמי ( רק לשניה, לא יותר ) ואפילו שכנעתי את הוריי כדי לחזור שוב לניו יורק זה כבר סיפור אחר…
הייתי צריכה להרשם ללימודי ריקוד כדי להוציא ויזה והיופי הוא, שאנחנו נחושים לברוח מעצמנו, אלוהים זורם איתנו עשיתי שמיניות באוויר והצלחתי! חזרתי לניו יורק לחבר ה"אהוב" שלי ואחרי שבועיים הוא נפרד ממני! הוא פשוט החזיר אותיי למסלול שלי, לא נתן לי לסטות מהדרך והחזיר אותי לארץ לפגוש את הפחד! ואז הבנתי שאפשר לברוח מעצמי וכל פעם לחזור לאותה הנקודה או להסכים לעצור ולפגוש אותי!
במהלך המסע של חיי טסתי לניו יורק, אחרי שפיטרו אותי ממשרד עיצוב בו עבדתי, יותר נכון עבדתי תהיתי מתי חיים פה? אם כל היום אני תקועה בין 4 קירות, אלוהים שמע את תפילותי ופיטרו אותי! באותו רגע של כיווץ, גם נשמתי לרווחה. באותו הרגע עלתה לי השאלה, מה הכי בא לי לעשות? והתשובה היתה, לטוס לניו יורק לחברה שלי שגרה שם תקופה. ארזתי את עצמי, נפרדתי לשלום וטסתי לעיר הגדולה להגשים חלום. (תמיד אפשר להפוך לימון ללימונדה) אחרי תקופה, ידעתי שהגיע זמני לחזור,נפרדתי מהחבר שלי שם ואפילו חיכו לי עם עבודה שווה במיוחד- מפיקת ארועים חזרתי לארץ והפחד התחיל לחלחל ( לא הבנתי את זה אז, רק הבנתי שאני מרגישה חוסר נוחות, לא מוצאת את עצמי, הרגשתי בעבוע פנימי וחוסר שקט תמידי ובמקום להסכים לפגוש אותו… מצאתי דרך מפלט! שכנעתי את עצמי שהחבר האמריקאי שעזבתי בניו יורק הוא אהבת חיי, לשניה אפילו האמנתי לעצמי ( רק לשניה, לא יותר ) ואפילו שכנעתי את הוריי כדי לחזור שוב לניו יורק זה כבר סיפור אחר…
הייתי צריכה להרשם ללימודי ריקוד כדי להוציא ויזה והיופי הוא, שאנחנו נחושים לברוח מעצמנו, אלוהים זורם איתנו עשיתי שמיניות באוויר והצלחתי! חזרתי לניו יורק לחבר ה"אהוב" שלי ואחרי שבועיים הוא נפרד ממני! הוא פשוט החזיר אותיי למסלול שלי, לא נתן לי לסטות מהדרך והחזיר אותי לארץ לפגוש את הפחד! ואז הבנתי שאפשר לברוח מעצמי וכל פעם לחזור לאותה הנקודה או להסכים לעצור ולפגוש אותי!
במסעות, בקבוצה אינטימית נעבור ביחד במרחב בטוח, מחבק אוהב ומכיל תהליך שבו נתחבר ללב שלנו, נמצא את הרכות והאומץ להוריד הגנות, מחסומים,נתחבר לאותנטיות ונתמסר לתהליך.
יש משהו במדבר שקורא לנו פנימה. לא רעש העיר, לא הקצב המוכר של היומיום – אלא דממה גדולה, כמעט מוחלטת שמאפשרת לשמוע את קול הלב. המרחבים האינסופיים פותחים את הנשימה והשמש העולה מעל ההרים צובעת את העולם בגוונים של זהב וורוד…
