פעם נכנס אלי לקליניקה אדם גדול מימדים אחוז היטב. אני זוכרת שמיד הרגשתי שהוא נראה אבוד, מבולבל, מפוחד.  הגיע אלי אחרי התקף לב התחלנו את הטיפול. כל נענוע הרגיש שהגוף נשאר במקום, שומר, מגן מפולשים זרים, לא רצויים- מגן מהרגש. התחלתי ללחוץ, שחררתי ליקום…שיעבוד איתי, שיעבוד דרכי.  לפתע נוצר פתח, כאילו הגוף הסכים להנמיך את החומה והרגש התחיל לעלות ולצוף ממעמקים. עוד כמה לחיצות והחומה שעד עכשיו היתה מונמכת – קרסה. כשזה קורה זה תמיד מרגש אותי עד דמעות. בטיפול עלה בנו שנרצח לפני מספר שנים, בנו שלא הצליח להגן עליו. עלתה אשמה, בושה, כעס , חוסר אונים.

הוא ובנו התחילו לדבר והכאב הציף, שטף. ״זו פעם ראשונה מאז שזה קרה , שהוא בא אלי, מדבר איתי״ הוא אמר. אני אוהבת את הרגע בו האדם ששוכב מולי עובר. מקשיחות לרכות לנפש רכה , מתמסרת, אוהבת, שרק פחדה לפגוש את כל עוצמת הכאב. בסוף התהליך הוא  יצא משוחרר  עם עיניים בורקות כמו ילד, היה נראה גבוה יותר, זקוף יותר, נוכח יותר ורך יותר. הוא אמר לי שמרגיש קליל בגוף ובנפש, כאילו השיל קילוגרמים רבים שסחב על גופו/ נפשו. "חזרתי לחיים" אמר לי אחרי כמה שבועות, ״תודה לך״